יום רביעי, 27 במאי 2009

יום רביעי, 20 במאי 2009

ספור חיי יחיא חייבי

יחיא חייבי נולד להוריו יוסף וזהרה חייבי בעיר צנעא בירת תימן.בילדותו למד אצל מורים אחדים ככל ילדי תימן. בגיל 12-13 למד בבית מדרשו של הרה"ג יחיא קאפח. יחד עם זאת עזר לאביו שהיה בעל חנות לממכר שמנים למיניהם.בגיל 18 לאסמרה שבאריתריה לקרובי משפחה. משם נסע לאיטליה וחזר לאריתריה. במסעו זה למד איטלקית וחבשית, והתכונן לעלות לארץ-ישראל. בחבש עלה עלה על אוניה כדי להפליג לארץ-ישראל, אך הוא לא ידע שהפליג לחודידה שבתימן.בעת ההפלגה באוניה פגש חייבי משלחות של יועצים, מהנדסים, טכנאים ורופאים זרים אשר נסעו לתימן לעבוד בעיר צנעא, מקום הולדתו.הוא התיידד אם רופא איטלקי. הרופא התפעל מחריצותו, וכושר התמצאותו בתחומים שונים ובקשו להצטרף לסגל העובדים שהביא עימו להקים מרפאה בצנעא. הוא נענה להצעה ושב לבית הוריו.בגיל 23 נשא לאשה את רומה, לבית חמדי, והקים בית ומשפחה לתפארת. חיי הנישואין היו נלאי אושר. כמקובל בתימן, הם חיו בבית אחד עם משפחת ההורים של החתן. בבית של חייבי שררה הרמוניה, הבנה ואחווה גדולה.אביו המשיך לעבוד בחנותו, ואילו הבן יחיא פנה לעבודה במרפאתו של הרופא שהכיר באוניה.הוא היה יד ימינו ומנהל ביתו של הרופא ודאג לכל הצרכים של הבית והמרפאה. כמנהל משק הבית היה אחראי בין השאר על הזמנות חומרים וציוד רפואי מאיטליה עבור המרפאה.הוא שימש גם כמתורגמן בין הרופא לבין החולים ובמרוצת השנים הוא למד להזריק זריקות ולסיע לרופא בטיפוליו בחולים.הסגל הרפואי הזר אהב את יחיא ולימד אותו דברים רבים שלא היו מקובלים בתימן-בינהם אומנות הצילום. אנשי הסגל הרפואי דאגו להזמין עבורו, מחוץ לתימן, ציוד מעבדה לפיתוח תמונות ואף מצלמות אוטומטיות.בקהילה היהודית אהבו אותו מאוד. הוא היה חבר וידיד של רבנים ונכבדים בקהילה. עזר לכל אחד ואחד. היו באים אליו בכל שעות היממה. כשמדובר בחולה העירו אותו משנתו, והוא מיהר אם אופניו אל הרובע הערבי כדי להזעיק רופא. הוא עצמו היה מטפל בחולה עד שהוטב מצבו ורק אז חזר לביתו. בכל בוקר היה משכים לתפילה. לאחר התפילה היה מקבל אנשים שבאו אליו לקבלת זריקות ולטיפולים אחרים. לאחר מכן הלך לעבוד במרפאה.בתחביב הצילום עסק יחיא זמן רב. כל התמונות שנשלחו מקרובים בארץ ישארל, נעשו על ידו, כי לא היה צלם יהודי אחר בצנעא. משפחות רבות באו לביתו להצטלם תמונה למזכרת ולשלוח לארץ ישראל.הערבים שעבדו בבית המשלחות הזרות שבתימן ובביתו של הרופא קינאו בו וקשה היה להם לעקל את העובדה שיהודי מצליח והכל אוהבים ומעריכים אותו מאוד הם התנכלו לא בכל עת ללא הצלחה. פעם עבר ברחוב וראה אנשים יהודיים מתנפלים על אישה יהודיה, חרה לו ונזף בהם. הם הלשינו עליו בבית המושל וגרמו למאסרו. בהיוודע דבר המאסר לנכבדי הקהילה היהודית, פנו אל המלך וביקשו את התערבותו, המלך נתן פקודה, לשחררו מיד. יחיא החליט שזה הזמן לקום לעלות לארץ-ישראל. באותה עת הייתה אישתו בהריונה השלישי ויחד עם שני ילדיו בתיה בת ה-5 ואהרון בן ה-3 ושתיים מאחיותיו יצאו לדרך.מצנעא נסעו במונית לדאמר. למחרת היום המשיכו את דרכם בחמורים עד למחנה הקליטה של הסוכנות היהודית שב"מצעביין". במחנה הקליטה שהו כ שיבעה חודשים והמתינו בתור לעלייה.
בתקופת ההמתנה מונו יחיא חייבי וחברו חיים שאער לאחראים על חלוקת האוכל לממתינים במחנה. בבוא העת הם עלו לארץ-ישראל באוניות, דרך תעלת סואץופורט-סעיד שבמצריים. משם נסעו ברכבות למחנה קליטת עולים בעתלית. בעתלית מיינו את כל העולים למקומות יישוב שונים בארץ. לאחר כשבוע ימיםהועבר יחיא ומשפחתו למעברה שברמת השרון.במעברה לא היה חשמל היו שם מקלחות ושרותים ציבוריים בלבד.בשנת 1944 התקבלו העולים בצורה גרועה יותר. לא היה מי שידריך אותם בעבודה, בציוד וכו'. לשכת העבודה סיפקרה לגברים טוריות והפנתה אותם לעבודה חקלאית. משום כך לא המשיך את עבודתו בצילום בארץ ישראל.העולים היו חדורי הכרה וחיבה לארץ ישראל ולא היו להם דרישות גדולות, קיבלו כל דבר כמו שהוא באמונה שכך צריך להיות בארץ ישראל. "ארץ ישראל נקנית על ידי יסורין", היו אומרים.
לאחר שנה וחצי שהייה באוהלים העבירו אותם לשיכוני קבע ברעננה.
יחיא המשיך לעבוד בחקלאות עד שמצבו הכלכלי אפשר לו להכנס כשותף במכבסה ברעננה.במשך כל שנות שהותו בארץ שאף להוציא לאור את האוצר הגדול שיש לו בתמונות - על תימן, אישים, מאורעות, נופים, שווקים וכו'. אולם הוא חיכה עד צאתו לפנסיה כאשר התפנה מעיסוקיו בפרנסת המשפחה ומהתחייבויות משפחתיות אחרות, אבל לרוע המזל לא זכה להגשים את חלומו, ולאחר חודש אחד בלבד של פנסיה נפטר מהתקף לב. השאיר אחריו אישה 5 ילדים ו7 נכדים. אלמנתו רומה הוציאה לאור את שלו הספיק בעלה את הספר: "צנעא וסביבתה בצילומי יחיאל חייבי".